פעם ראשונה בחיים שלי ראיתי "כוכב נולד"...
אני יודע שזה יכול להישמע מוזר - "כאילו, מאיזה כוכב נפלת?" - אבל, מי שקצת מכיר אותי, אישית או דרך הבלוג, יודע שאני לא מסתכל טלוויזיה.
למה?
דבר ראשון, כי יש לי דברים הרבה יותר מעניינים לעשות עם הזמן שלי.
דבר שני - מתוך החקירה שלי את תחום השיווק ותקשורת אני רואה בבירור את כל שטיפת המוח, המניפולציות והמסרים הסמויים שמוחדרים בנו בכל דקת מסך...
תחשבו לרגע על סכומי העתק שעולות הפרסומות בטלוויזיה...
הרי ברור לכם שהקרטלים של מדיה לא יכולים להרשות לעצמם לא לנצל את מכרה הזהב הזה עד תום, ולעין מאומנת זה נהיה ממש ברור מה מטרתה של כל משפט וכל תמונה על המסך וגם מי שילם על זה.
בכל מקרה, שבוע שעבר ישבתי באיזה מזנון והטלוויזיה כמובן דלקה והקרינו "כוכב נולד".
כמו שאמרתי, הייתי בהלם...
זה לא היה בגלל הקונספט החלול - אם מישהו ממש רוצה את 15 דקות (או שניות) שלו של תהילה, נו שיין...
השוק נבע מזה שפתאום הבנתי שהקטע של התהילה, של כישרונות, אפילו של תחרות הוא ממש משני בכל הסיפור.
מה שיצר את הרייטינג זה לא היה הקטעים בהם הופיעה מישהו מוכשר.
מה שיצר את הרייטינג היו קטעי התעללות במי שהיה פחות מבריק.
האודישנים בהם "המומחים" התחרו אחד בשני מי יהיה יצירתי יותר בלהשפיל ולרמוס את אלה שהעיזו לחלום.
זה היה מפחיד להבין שזה מה שבאמת מוכר, שמה שהקהל באמת רוצה לראות זה השפלה של האחר, שמה שהתכנית הזאת מחדירה לתת-מודע הקולקטיבי זה המסר
"תהיה בינוני, תלך על בטוח, אל תבלוט, כי אם תעיז להיות קצת יותר, אתה מסתכן בכאב והשפלה..."
זה היה עצוב, רציתי להתנער מן הלכלוך הזה, חשבתי לכתוב על זה בבלוג, אבל משהו עצר אותי - אולי חשבתי שזה לא מספיק חשוב, אולי העדפתי כמו שאומרים "לא לגעת בחרא, שלא יסריח עוד יותר", אולי החלטתי פשוט להתעלם ולעשות את עצמי כאילו לא רואה, כי סך הכול "מה זה איכפת לי מה אנשים אחרים מכניסים לתת-מודע שלהם".
היום הבנתי שזה עוד איך נוגע לי, כשראיתי את הכתבה שהוקרנה בערוץ 10 על חברת אג'ל ועל הקבוצה של יאיר בר-לב, שיש לי את הכבוד להיות חלק ממנה.
זה החזיר אותי לסרט של כוכב נולד" ...
אתחיל מן הסוף - בשניות האחרונות של הכתבה אחד המגישים אמר את המשפט המפתיע:
"בגילי המופלג מעסיקה אותי הרבה שאלה של מכניקה של אומללות... דרך אגב תשאל את עצמך כמה אנחנו עוסקים בשיווק שלה..."
קצר וקולע, לא יכולתי להגיד את זה טוב יותר...
ערוץ 10 פנה לפני כחודש לארגון שלנו וביקש אישור לצלם את אחד האימונים הגדולים. הם הבטיחו שאינם מחפשים סנסציות זולות סטייל "זהירות פירמידה", אלא בכוונתם לעשות כתבה רצינית ואובייקטיבית על אג'ל כתופעה חברתית. לצוות ניתן האישור לצלם שהותנה בהתחייבות שנוכל לראות את הכתבה לפני שהיא עולה לאוויר.
אתם יכולים לקרוא לי תמים, אבל אני חייב להודות שלמרות כל ההיכרות שלי עם העולם המניפולטיבי של המדיה קיננה בי תקווה שאולי באמת הפעם יקרה נס ויעשו כתבה אוהדת על קבוצת אנשים שלוקחים את החיים שלהם בידיים ורוצים להפוך את עולם למקום טוב יותר.
נו באמת!
איך יכולתי לשכוח שהדבר היחיד שמעניין את הכתבת זה 15 דקות של תהילה שלה, והדבר היחיד שמעניין את הערוץ זה הכסף שהוא מקבל על פרסומות ויחסי ציבור.
כשדברים האלה מונחים על לשון המאזניים, איזו חשיבות יש לדברים "שוליים" כמו אובייקטיביות עיתונאית - אם לעיתונאית יש אג'נדה שמשרתת את האינטרסים שלה ושל מפרסמי הערוץ, אז כל האמצעים כשרים:
הפרת התחייבויות...
סילוף עובדות...
קריינות שלמרות היותה מגוחכת בחשיבות העצמית שלה, עדיין עושה את העבודה ומשנה ב-180% את ההתייחסות שלנו למתרחש על המסך...
פרופסור מלא בעצמו שאומר "האנשים מבינים שמעבודה אי אפשר להתעשר", אך לא מניח לו לרגע שיש דרך אחרת, שאותה "חברה אלטרנטיבית" עליה הוא מדבר אינה אשליה אלא אפשרות אמיתית למי שרוצה בכך...
כל אלה מחדירים שוב ושוב ושוב לתת-מודע הקולקטיבי אותו מסר נצחי:
"תהיה בינוני, תלך על בטוח, אל תבלוט, כי אם תעיז להיות קצת יותר, אתה מסתכן בכאב והשפלה..."
"כוכב נולד - המירע"...
מה שמצחיק שלמרות כל ניסיונות הכפשה, הכתבת מסיימת את הכתבה במשפט הכי מפרגן שרק יכול להיות:
"כשמביטים באנשים הללו קשה להאמין שכאן אצלנו במקום שבו ציניות וספקנות הם חלק מן השגרה, תופעה כזאת מצליחה לשגשג"
בשבילי זה מחמאה ענקית - אני גאה להיות חלק מן התופעה המדהימה הזאת, אני גאה שציניות תופסת פחות ופחות מקום בחיים שלי, אני גאה להגיד:
"אני מארק, ואני אג'ל"
